זהו הסיפור הראשון שכתבתי אחרי השבעה באוקטובר. בבוקר הפלישה הלכנו לממ"ד של עמית, שם ישנו סבתא ואני עשרה לילות. אלה היו ימים מזוויעים עם כאב עמוק וחרדה קיומית של ממש (קיבוצנו קרוב לקו התפר). אבל היו בהם גם רגעים קסומים עם עמית, שכמובן לא הייתה מודעת למצב בכללותו, רק להבנה שאנחנו נמצאים במלחמה ועלולות להישמע אזעקות שקוראות לנו להיכנס לממ"ד. "לכם אין בבית ממ"ד, אז אתם ישנים בבית שלי," היא סיכמה את זה יפה.
לא העליתי על הכתב את התקופה ההיא – שחיזקה מאוד את הקשר בינינו בכך שעמית ראתה מקרוב את ההתמודדות שלי ועזרה לי בכל דבר קטן – כי קשה לכתוב עליה, להתנתק מהרע ולהאיר על הטוב. ולקח לי זמן לחזור לכתוב על עמית, יותר מחודש. לא היה לי חשק או כוח לכתוב, אבל הרגשתי שתום הילדות והאור של ילדה מיוחדת כמו עמית יכלו להעלות חיוך קטן של תקווה כשהלב של כולם לא הפסיק לבכות.
הניצוץ נדלק אחה"צ אחד באמצע נובמבר כשבאה עמית לבקר, קופצת ומחייכת במעיל ובמגפיים. היא הייתה יותר מדי שמחה ושלום לא אמרה, רק מילה או שתיים.
נו טוב, חשבתי, אולי היא צריכה קצת להפשיר ביום כזה סגריר. אז בינתיים חזרתי למיטה, מקווה שבקרוב תשתנה דעתה. כדי בכל זאת לזרז תהליכים, הצעתי לה הצעה מפתה: "עמית, את רוצה שאשים לך שיר או סיפור במחשב?"
"הממ, סיפור," השיבה עמית, מניחה אצבע על שפתיה.
"טוב, אני שם לך סיפור."
"לא סיפור, אני רוצה שיר," אמרה עמית.
"את רוצה שיר־סיפור או סיפור־שיר?"
"תשים לי שיר. אני רוצה את זה עם הסבון."
ה"זורום זורום רים" עבד לא רע, וזכיתי בכמה נקודות יחס. אחר כך שמתי לה "טרופותי," אבל היא התלהבה לדקה אחת, וחזרה לפזז.
"אני רגע הולכת להביא משהו, חכה לי כאן," אמרה עמית.
"אני לא זז."
היא כנראה הבינה מדבריי שאני לא יכול לזוז, לכן עצרה במפתן הדלת, הסתובבה אליי עם ידיים פרושות לצדדים, ואמרה, "אני ארים אותך." אבל בסיום המשפט היא כבר המשיכה הלאה, וטוב שכך.
מספר דקות לאחר מכן קמתי לכיסא והצטרפתי לכולם בסלון. הם היו עסוקים, רועי בפלאפון וגיא עושה עם אימא וסבתא שיעורים, אז לעמית נשאר דייר אחרון חביב לתפעל – אותי.
"יוני, אני מביאה את הכדור של מיאמי," הכריזה עמית, ורצה לקחת אותו מחדרי. היא חזרה אוחזת בו בידיה, והחלה לזרוק אותו חלש במרכז הסלון. אז עמדה מולי, מחייכת בשובבות, ועשתה כאילו היא מוסרת לי לברכיים.
"עמיתי, לא חזק," התחננתי.
היא צחקה, וגלגלה את הכדור לצידו השמאלי של כיסא הגלגלים. נרגעתי. אבל אז היא הרימה את הכדור, נעמדה ליד משענת היד שלי, ושאלה כשהוא מופנה אל פניי, "לראש'ך?"
"לא, לא לראש," רעד קולי.
"לראש'ך?" חזרה עמית, ואמרה לעצמה בקול רך, "לא, לא לראש." היא זרקה את הכדור לצד השני, ואני ניצלתי מכדור בראש!
כשנמאס לה מהכדור, היא ישבה לאכול טוסט. אחרי מספר ביסים, קמה נמרצת מהשולחן, ואמרה, "יוני, בוא, אני הולכת להגיד שלום לקיפוד."
על אדן החלון שלי עומדות ארבע דמויות חרסינה – הכלב השומר, הצב המהנהן, הינשוף המהרהר והקיפוד המחייך. כולם חברים של עמית, עד שהיא תשבור את ליבם, תרתי משמע.
נכנסנו לחדר. עמית ניגשה אל אדן החלון, הושיטה את ידה אל הקיפוד, ואמרה לי, "אני אביא לך אותו כי אתה התינוקי שלי."
"אני מה?"
"אתה התינוקי שלי," היא אמרה, לוקחת את הקיפוד. ואני לקחתי זאת כמחמאה.
היא באה להניח אותו עליי, והיססה. "הוא גדול בשבילך, אני אביא לך את הינשוף הקטן, טוב? או שאתה רוצה את הצב?"
"אה, הינשוף."
"טוב, אני מביאה לך את הינשוף." היא הניחה את הינשוף על ברכיי.
"עמיתי, תשמרי על הקיפוד שלא ייפול, טוב? אני אוהב אותו."
"אם הוא ייפול תקנה אחר."
"אבל אין אחר, הוא חבר שלי."
"בסדר, אני שומרת עליו. עכשיו נלך לקחת דואר," הורתה עמית.
יצאנו לכיוון המקרר, שהוא סניף הדואר הביתי, ועמית אספה את הדואר – המגנטים שעל המקרר.
"יוני, חכה לי כאן ותשמור לי על הדואר. אני הולכת להביא את האוטו," היא אמרה, מניחה עליי את שלל המגנטים.
מייד היא חזרה, רכובה על האופנוע הוורוד שלה, הקיפוד יושב מלפנים. היא לקחה ממני את הדואר, ואמרה לי לנסוע אחריה. כשהגענו לחדרי, עצרה והביטה הצידה לרצפה. "אוי, הדואר נפל לי."
נלחצתי, ולא בגלל הדואר. "מה עם הקיפוד? הוא נפל?"
"אה... כן, הוא נפל," השיבה עמית, אבל ראיתי שהוא בידה, מחייך ובטוח.
"והוא קיבל מכה?"
"כן, הוא בכה, אבל הוא בסדר."
המשכנו בסיבובינו, עד שלפתע עצרה עמית בפתח חדרי, כשאני מאחוריה ולא יכול לעבור. היא קמה מהאופנוע, וסירבה לפנות את המעבר. "יש לך הרבה מקום," אמרה בהיתממות.
"לא, אני לא יכול לעבור."
"למה? כי יש מדרגה?"
"לא, כי האופנוע שלך תקוע פה," השבתי. היא הטתה את ראשה לכתפה, חייכה בערמומיות, והזיזה את האופנוע.
אז פנתה עמית לעיסוקים אחרים, וכעבור רבע שעה נקראה ללכת הביתה.
"עמיתי, איפה הקיפוד?" שאלתי כשכבר עמדה ללכת.
"הוא אצל איתי, אני אחזיר אותו," השיבה עמית, ורצה להביא אותו מהחדר הכחול של דוד איתי.
היא חזרה בצ'יק עם הקיפוד, לקחה ממני את הינשוף, והמשיכה אל עבר אדן החלון. כשהגיעה אל החלון, השתהתה לרגע. היא הבחינה כי יהיה לה קשה להעמיד אותם שם, הביטה על השולחן העגול לידה, ואמרה, "הינה, אני אשים אותם כאן."
הקיפוד והינשוף עמדו על השולחן, חזרו בריאים ושלמים. ואמן שכך יהיה גם עם כל החטופים.